פעם לא היו ערוצי טלוויזיה לילדים ולא היה יו טיוב ורק מידי פעם במוצאי שבת אחרי ספינת אהבה היו משדרים סרטי אנימציה לילדים. זה היה ממש בקטנה, אבל הם היו איכותיים. היה הרבה הפנתר הוורוד, מר קו, טום וג'רי, אבל מדי פעם היו מביאים את הזוג המדברי של הציפור שטסה במהירות האור והזאב האובססיבי שמנסה לאכול אותה. כל פרק היה מורכב מכמה אפיזודות שתמיד נגמרו רע לזאב, אפילו כשהייתה הרגשה של "אין מצב – הזאב עומד על ההר ומנסר את החתיכת אבן שמאכלסת את הרואוד ראנר, והנה היא עוד שנייה נופלת סוף-סוף יחד עם כל הפוזה והמיפ מיפ שלה…" והנה – ההר מחליט ליפול יחד עם הקאיוטי.
אז יש ימים שככה בדיוק אני מרגישה. בוקר, ציפורים מצייצות בחוץ, אני עם הידית ביד ימין, עומדת מעל שערת שפם, כמו בדיוק לפני חודש, והכלבה הזו, שמ-ז-מ-ן כבר לא אמורה להיות בחיים, כמו זומבי שקם מהקבר, נאחזת בחיים כמו קרצייה על כלב ומסרבת לקלוט את הרמז ולמות. "לכי אל האור" אני אומרת בשפתיים מכווצות לשערה. "תוותרי ולכי אל האור, מחכים לך שם בני משפחתך בצד השני, רק לכי!!!" אני כבר צועקת. הלקוחה שלי, שמה-לעשות, היא זו שהסיעה את השערה אלי, מזכירה לי שהיא שם ומכחכחת בגרון.
ואז אני משנה אסטרטגיה. כמו וויילי שקושר את עצמו לטיל, כדי להדביק את הקצב של הראנר. לוקחת את קצה גבול יכולת הטכנולוגיה שלי ומושכת עוד קצת (נזהרת כמובן לא להיכנס באיזה קיר שלא יצוץ לי משומקום), ומוצאת עוד דרך לחסל את האבר העקשן, בעל התושייה, מסרב-למות ומיותר הזה שנקרא בשם הכל-כך תמים "שערה".
שלא יבינו אותי לא נכון: אני גאה ביותר להשוות את עצמי לוויילי. כמו אמנים רבים לפניו, וויילי לא מקבל את הקרדיט המגיע לו בימי חייו, וסביר להניח שיהללו אותו רק לאחר שיגיע לגן העדן של בני מינו השטוחים (טום, מטום וג'רי; סילבסטר, מטוויטי; גרגמל מהדרדסים; מוג'ו ג'וג'ו מהפאוור-פאף…). ואני אומרת את זה בשיא הצניעות כשאני שמה עצמי איתם: אנחנו לעולם לא מפסיקים! היצירתיות שלנו נופלת רק מהתושייה שלנו. אנחנו לא מפחדים, תמיד ניקח אחריות למעשים שלנו, לא משנה איזה סוג של סדן ייפול לנו על הראש, ויתור לא נמצא בלקסיקון ולעולם – לא – נפסיק !!
הקטע הוא שיש המון טכנולוגיות שם בחוץ. המון סוגים של קרני אור, ואם תנסו לחקור על-באמת תגלו אנשים שידברו אתכם על "קרן אור מפוקסת לעומת ספקטרום רחב בלה בלה" ורבים מהם פשוט מדקלמים את מה שלימדו אותם להגיד. הם ידעו בעיקר לומר לכם למה שאר הטכנולוגיות זבליות בהשוואה למכונה הסופריורית שלהם, אבל לא קיימת חיה כזו – טכנולוגיה שעושה הכל, שטובה בהכל, שאין שערה העומדת בפניה. ברור שיש מכונות פחות טובות ויותר טובות בשוק, אבל זה לעולם לא יספיק אם בקצה השני שלה עומד בן אדם שאין לו מוטיבציה לדחוף אותה הכי רחוק שרק אפשר.
יש לצין שזה ממש לא קורה הרבה, אבל אפילו אם זו סיטואציה של פעם באף-פעם, היא עדיין נחרטת יותר בתודעה משאר הטיפולים. ולכן אני אוסרת על לקוחות לבטא את ההתלהבות שלהן מטיפולים, אסור לומר את המילים "איזה" ו"יופי" או שילוב שלהן בקשר לטיפולים, אני מחזיקה קופסת מלח בקליניקה, ויוצא לי לירוק המון (טפו טפו טפו). גם ברגעים אלו.
ולכן ביום שאני תופסת את המיפ מיפ שלי, אני מבשלת לה את הצורה (ואכן היא מריחה כמו עוף צלוי). ואני חושבת על כל אותם אמנים שבטעות חושבים אותם ללוזרים ובקול גאון אני אומרת "זה בשבילכם, חברים!! בשביל כולנו!!!"
ושוב אני שומעת קול כחכוח בגרון.