"הסתכלתי אתמול במראה והתחיל לגדול לי זקן כמו של אמא שלי"

אביבית פאשה הסרת שיער בהרצליה 0 תגובות

אני לא צופה הרבה בדרמות ישראליות. אני לא מרגישה שאני יכולה להזדהות עם הדמויות הראשיות שלהן (שעוסקות בעיקר בכוחות הביטחון או בפשיעה) ולכן העדפתי לשמור מקום בממיר ולא להקליט את "חזרות". ואז שלחו אלי את הקטע עם ה"יש לי זקן".

בחיים לא התחברתי ככה למדיה.

זה מתחיל בחמש דקות ו-34 שניות מתחילת הפרק במילים "גיליתי שיש לי זקן" ואני מרגישה שהנה מתחילים שוב פעם לצחוק עלי מהטלוויזיה. אני כבר רגילה לחייך כאילו מדברים על מישהי אחרת, כאילו זה לא קשור אלי, חיוך מתוחכם כזה, שאומר "איזה קטע שיש נשים שיש להן זקן" מעורבב עם "אני יודעת שיש נשים שיש להן זקן בגלל שזה ידוע – לא בגלל שלי עצמי יש כזה". זו הבעת פנים מאוד ספציפית שלקח לי שנים לסגל כשבמבט אחד אני צריכה להעביר מסר של "הנה אני צוחקת, כי אני מכירה, אבל לא באופן אישי, חס וחלילה" ואז מנסה לא לזוז כדי שזה יעבור מעלי כמה שיותר מהר. זה כמו לראות את ההופעות סטנד אפ של גברים בנט פליקס שמדברים על האישה הנודניקית שלהם: "מכירה, אבל אני לא כזאת".

6 דקות ושלוש שניות וברוך השם שהם עוברים לדבר על השמנה. אני עדיין עם הראש למטה, אבל זה יותר קל לבליעה. יש לי יותר ניסיון עם עודף משקל וזו בעיה שמשאירה אותי אישה. עוד חמש שניות והם נמצאים בטוחים באזור של "הנה עוד פעם בעל מחכה לאשתו בדלת והיא מתעכבת". ואני, שכל כך רגילה להומור המשעמם הזה, שמחה שזה הולך להיגמר. מזל ששמרתי מקום בממיר.

אבל אז עוד חצי דקה עוברת ו – כוס אמק אגם רודברג! למה את חייבת עוד פעם להזכיר את זה? "זה לא כך כל עובד הזקן הזה" היא מתלוננת בקול מיואש והלב שלי על מאה. הם חוזרים לדבר עלי וגרוע מכך, עכשיו הם יגידו כמה שזה לא אמיתי, יתנו לי קלוז אפ על הפנים של הצעירה המושלמת הזו, ואני ישר חוזרת לארון.

ואז היא מבקשת שיגידו "שפם" במקום. לא יודעת למה, אבל עכשיו אני כועסת. אני והזקן אומרות יחד "רגע, רגע". הם ממשיכים לדבר על הבמה, יוצאים לריב בחוץ, חוזרים ואז – קורה הדבר שמעולם לא קרה בטלוויזיה שלי: במשך 55 שניות נועה קולר נלחמת עלי. עלי! היא לא מוותרת על אף רעיון ששאר הדמויות מציעות לה. הם כאילו מנסים לעזור: לשנות את הטקסט ל"יש לי שפם", לטעון שזה לא הגיוני, לצעוק עליה שלא לצעוק שיש לה זקן, לתקן אותה שזה לא זקן בכלל, אלא "זו רק שיערה קטנה בזה", כמובן שלא נחסוך ממנה ש"זה נורא מגעיל" ואז שוב להחליף את זה ל"בית שחי" ואז ל"צלוליטיס"…

ובכל חילופי התגובות האלה הגיברת קולר לא יורדת מהגבעה. ואני לא מבינה מאיפה היא מביאה את הכוח שלה, כי שום דבר שהיא אומרת לא שמעתי קודם: היא לא מגזימה את זה, כי היא לא מחפשת שיגידו לה ש"זה לא כזה נורא". היא לא מורידה מזה ולא נכנעת ל"זו שיערה קטנה". והכי חשוב – היא לא מסכימה להחליף את ה"זקן" בשום דבר אחר.

היא יודעת שאף הצעה שלהם לא מכילה את מה שהזקן מגלם בתוכו: גבריות שמשתלטת על המראה שלי, אם בגלל הורמונים ואם בגלל גיל. כי הפשעים הכי נוראים שאישה יכולה לבצע הוא להיות מבוגרת או להיות הורמונלית.

אבל לא נועה שלנו, היא יודעת מי היא ומה צומח על הסנטר שלה והיא יודעת שזה לא מה שמגדיר אותה אבל היא גם יודעת ש"לעוד מספר לא מבוטל של נשים" צומח זקן והיא פה כדי לשים על זה פנס ולדרוש מהאיש שעומד מולה שיראה אותה. כי היא אישה יפה בדרך החוצה לאיזה לא-משנה-מה והיא רוצה מזוג העיניים היחידות שצריך להיות להן איכפת ממנה לזרוק לה איזו מחמאה, אולי לראות אותה מעבר ל"בעיות" שלה, כי היא לא יכולה לעשות את זה בעצמה. היא לא רוצה שהוא יוריד מזה. היא רוצה שהוא יראה אותה כמו שהיא, אישה עם תוכן, עם משמעות, שלא מוגדרת רק על ידי סממנים חיצוניים, שנמצאת כרגע בלחץ כי היא מתחילה להתקרב למקום הבלתי נראה – אישה בגיל של אמא שלה. היא הרי אמרה את זה בהתחלה, שזה לא סתם זקן, זה "זקן כמו של אמא שלי".

היא רוצה שהוא יראה אותה והיא לא רוצה את זה מאף אחד חוץ ממנו. אבל זה בסדר, כי היא גם ככה לא תוכל לקבל את זה מאף אחד מהם: היא לא יכולה לקבל את זה מאגם, כי אגם מסתכלת עליה בשיפוטיות אכזרית, היא לא תקבל את זה מהשותף האמיתי שלה שנמצא איתה בתחרות כי הוא שונא את עצמו ומוציא את זה עליה, ובטח שלא מהחצ'קון הקטן שנמצא על הבמה ורואה רק את עצמו, שזה הכי טראגי בעולם, כי היא חונכה לחשוב שהוא היחיד שיכול להוציא אותה מהדלת.

ואני איתה שם, או שהיא איתי פה, אבל אנחנו יחד. היא נלחמת עלי. והיא לא מוותרת, למרות שאף אחד לא יכול להבין אותה, כי היא מדברת על מה שנראה כלפי חוץ כדקויות. אבל אלה לא דקויות בכלל. אלה מכלול של התמודדויות שמרכיבות את ההוויה הנשית שלי שעשויה מלחימה בלתי פוסקת בגוף שלי, בצורה שלו, בהתבגרות שלו ובמה שצומח עליו.

אף אחד לא יכול להבין אותה כי כולם נראים, אם בכלל הגיל הצעיר והיופי שלהם, אם בגלל שהם הבמאי שיכול לסדר את העולם הזה לפי ראות עיניו, אפילו כשהעוזר במאי מדבר הם שומעים לו, אבל היא – זו שכתבה את הטקסט – היא צריכה להנמיך את הווליום של הקול שלה!

אז אני לא אנמיך את הווליום של הקול שלי, כי:

קוראים לי אביבית וגיליתי שצומח לי זקן.

guest
0 תגובות
משוב פנימי
הצג את כל התגובות