פסיכו-פילציה

אביבית פאשה הסרת שיער בהרצליה 13 תגובות

סובלת משעירות יתר?

קודם כל, שיהיה ברור: את הפוסט הזה אני כותבת יחד עם כל הלקוחות שלי. אמנם כל פוסט נכתב מתוך דיבור עם הבנות, אבל הפוסט הזה במיוחד – נכתב ישירות עם לקוחות. כמעט כל אחת תרמה משפטים ספציפיים, חלק אפילו נתנו לי פסקאות שלמות, לכל אחת יש נגיעה אישית במה שהולך להיות כתוב פה. אז… תודה!

Aaaaaa!

נתחיל מהתחלה

כשלקוחה חדשה נשכבת על המיטה, בזמן שלוקח לי לשים כפפות ומחט, היא תמיד תאמר אחד משני דברים: "קחי רק את הבולטות" או "תורידי את כולן". אלה שתי הבקשות שהכי חוזרות על עצמן.
לאוזן הבלתי מיומנת זה נשמע כמו שני מקרי קיצון: אחת לא ממש מחפשת להיות חלקה לחלוטין והשנייה – אובססיבית. אז… לא!

מה שלקח לי כמה חודשים בודדים בתחום לגלות הוא שכולן (סליחה – כולנו) אובססיביות!
זה אולי מתחיל שונה אצל כל אחת, אבל אחרי כמה טיפולים ספורים כולנו מחפשות להיות חלקות. חלקות, הכוונה: ח ל ק ו ת.
ללא פלומית בלונדינית או כל דבר שמזכיר סיב מקרוסקופי של שיערה.

עכשיו, אני מבינה שמרגע שאנחנו משתחררות מהנבלות העבות הקשות הדוקרות פתאום הדקות יותר תופסות לנו את העין. לא על זה אני מדברת. אני מדברת על מצב שהוא לא פחות מגילוי אמתי שמזכיר סוג של (ברצינות) פוסט-טראומה. זה לא מצחיק, למרות שזה נשמע מוזגם, אבל מרוב שזה שכיח התחלתי לשקול ברצינות להמציא לזה ערך חדש בויקיפדיה ולא רק לצלם את ה"לפני", אלא גם להקליט. כי בנות בטוחות שדילול יספק אותן. הוא אף פעם לא.


שתי סיבות מצאנו לתופעה הזאת, ואני לא מדברת על הקטע החברתי, היחס שלנו אל שיערות בכללי או על הכיוון החלקלק שתפסו סרטי הפורנו של השנים האחרונות ומחלחלים לתודעה של כולנו. אני מדברת יותר על כיוון של סיבות אישיות שקורות תוך כדי התהליך עצמו (של הסרת השיער).

ראשונה היא העובדה שעד שהגענו לטיפול, לא ממש העזנו להביט לשיערות בעיניים. ברגע שנשכבתי על מיטת טיפולים ומישהי התיישבה מעלי עם זכוכית מגדלת – זה הרגע שבו "בעיה קוסמטית קטנה בסנטר" הפכה ל"יש לי זקן". מאותו רגע הרגלי ההסתכלות על עצמי במראה השתנו לגמרי. כבר לא עמדתי מטר ממנה תוך סריקה הוגנת על פני כל הבבואה שלי, אלא התחלתי לסגל הרגלי צפייה ממרחק אפס, ואז אפשר לראות הכל.

סיבה שנייה היא האופי של המאבק שלנו בשיער. אני לא מכירה הרבה בנות (כולל את עצמי) שהסרת שיער הייתה בשבילן משהו כמו "נכנסתי למכון, שילמתי על סדרת טיפולים, והשיערות נגמרו בדיוק ברגע שנגמרה הסדרה". לרובנו זה יותר כמו מאבק על פני שנים כשבדרך כלל החלפנו שתיים-שלוש מטפלות/קליניקות/מכונים/קוסמטיקאיות ועדיין יש על מה לעבוד. ומכאן מגיע ה"פוסט-טראומה" של הפסקה הקודמת. כי כל שיערה, אפילו מקרוסקופית, מכילה בתוכה את המאבק הזה ומזכירה לנו ש-א' זה לא נגמר ו-ב' שבאיזשהו מקום – הפסדנו.


Kill them all!
ואז אנחנו פוצחות במאבק של ראש בראש נגד הנבלות שנשארו. אנחנו שוכבות ערות בלילה וזוממות מזימות לחסל את כולן; מפנטזות על מכשיר/תרופה/טיפול שייקח אותן ולא נצטרך להתמודד איתן יותר, ותוך כדי שולחות יד לסנטר/פס בטן/אצלי זה היה בית שחי וממששות את מה שנשאר.

שלא תבינו אותי לא-נכון, לי אין שום בעיה להתעסק עם השיערה הקטנטנה ביותר שהטבע המציא. יש לי ציוד טוב, מוטיבציה ואופי שלוקח אישית כל שיערה ושיערה. אני באמת ובתמים במסע נקמה אישי ואני לא מתעייפת בקלות. אבל בזמן האחרון, לא יודעת… זה מרגיש מוגזם. כאילו על כל שיערה שאני לוקחת אני יוצרת איזה סטנדרט חדש של "חלק". ומה שהיה פעם פלומה היום הפך לבעיה אמתית. ואני לא מדברת רק על פנים. גם גוף (בטן, ישבן, גב, ידיים) סובל מאותה תופעה. ואני באמת מרגישה שככל שאני מחסלת יותר מהן – ככה רוחות הרפאים שלהן באות לנקום בנו. אני אומרת את זה עם יד על הלב: בכיפור האחרון צמתי רק בגלל זה.

אז בכל אחת מאתנו מסתתר קול קטן של חוסר שפיות שרואה שיערות איפה שאין. ורוב הדיבור בקליניקה סובב סביב נאומי הרגעה והסברים של איך באמת רואים אותנו, מה הביא אותנו לחשוב שאנחנו שעירות ואיך מתגברים על זה, תוך כדי הטיפול.
והקול הזה, שיכול להיות איזה ילד שבכיתה אל"ף ירד על שיערות הידיים שלנו, או אח מציק שהעיר הערה, או מישהו במעלית בעבודה שהסתכל שנייה מעבר לזמן המקובל-חברתית על הפאות שלנו, אותו קול יוצר מקבילה שעירה לאנורקסיה. ואז כשאנחנו מביטות על עצמנו במראה אנחנו לא עושות את זה ממרחק בטוח תוך כדי סריקה פעילה, לא! אנחנו מתקרבות למרחק של שני ערסים שבאים להתחיל מכות, ומתנחלות ישר על הפאקים.
העין מיד נוחתת על אזור המפגע ואין שום ספק בלבנו שכל אחד/אחת שמדברים אלנו עושים בדיוק את אותו הדבר.


I can't stop!
I can't stop!ג'רי סיינפלד
לדבר הזה אין תרופה. אבל יש טיפול. מצאנו שבהייה ממושכת על תמונת ה"לפני" שלנו מסדרת את הראש ואנחנו חוזרות למסלול הכמעט-נורמלי. אבל זה עדיין לא מצב פשוט. אנחנו מתמודדות עם מחלה אוטואימונית-כרונית-בדרך-להפוך-למגפה.
ואופי ההתפשטות האקספוננציאלית שלה נובע מבושה. אנחנו בטוחות שרק אנחנו סובלות משיעור בפטמות/אצבעות/גב/פי-טבעת/נחיריים.

"אני סובלת משיער בקטע מוזר, אל תצחקי עלי אבל גדל לי שיער ב…" אלה רק חלק משיחות הטלפון שאני מקבלת. נו באמת! באמת? "ממי, את לא היחידה! את לא פתית שלג ייחודי. לא עשו אותך שני מלאכים בצפון אלסקה על רקע הזוהר הצפוני". אנחנו בני אדם, יונקים, שיער הוא חלק בלתי נפרד מהחוויה האנושית ומהמשכורת שלי. שליש מכספי המדינה שלנו מתגלגל בין מכוני קוסמטיקה להברת שיער.

אז דבר ראשון, אין דר כזה "מוזר". כל אישה תחווה מצב של שיעור במקומות שהוזכרו לעיל באיזה שהוא שלב בחייה. שיעור באצבעות לא הופך אותך לגבר. צריך עוד כמה פרטים בשביל זה.

דבר שני, אזורים מסוימים בגוף שלנו לא אמורים להיות קרחים לחלוטין משיער. אני בטוחה שכתבתי את זה בעבר, אבל שווה לחזור על עצמי בשביל זה: לשיער הדקיק הבהיר השקוף יש מטרה: הוא מונע החזרה של קרני האור על הגוף שלנו. הוא נותן לעור מראה מט. כשהעור מבריק הוא נראה מקומט וא-מיני ולא פורה.

דבר שלישי, טוב, אין דבר שלישי. פשוט קשה לי לסיים את הכתבה הזאת. בא לי להחזיק את היד לכולן, כולל לפסיכית הקטנה שבראש שלי, ולהרגיע שהכל בסדר. את לא היחידה, ואפשר לטפל בהכל. הטריק הוא שעד שתנצחי – תאהבי את עצמך. אל תחכי לסיום הטיפולים בשביל זה, כי אם לא עכשיו – אחר-כך גם קרחת לא תעזור.

13
תגובות

avatar
הכי חדש הכי ישן
esti
אורח
esti

היי אביבית,
ממליצה עם קוסמטקאית באזור ירושלים שממש תותחית באפלפציה

גלית משולם
אורח
גלית משולם

אביבית שלום, ראשית הבלוג שלך כתוב בצורה כה רהוטה, ברורה ועניינית ובחוכמתך רגישותך והידע הרב שצברת ,את מסייעת לנשים רבות שהשיעור הוא סבל יום יומי עבורן. לצערי אני נמנית עם אוכלוסיה זו ומשחר ילדותי נושא השיער הטריד אותי רבות . אני סובלת משחלות פוליציסטיות ומלבד אפילציה ניסיתי כל דבר. היו תקופות טובות יותר בהן רמת השיעור לא הייתה בשיאה (כששמרתי על משקל נמוך וכשלקחתי הורמונים) אך לאחר ההריונות והלידות הכל שב לסורו. הליזר בפנים כפי שציינת הרס לי את הפנים לגמרי ומפלומה שכסתה את פיאות לחיי, השפם ומעט מן הסנטר, הפכתי לבעלת זקן זיפי וקשה. השאלה מה עושים כשעלי לעשות אפילציה בכל הגוף? האם זה בכלל ישים? והאם את מכירה מישהי מקצועית ויסודית בדרום?

תודה רבה על הבלוג

אורנה
אורח
אורנה

שלום אביבית היקרה,
יש לי כמה שאלות אלייך אשמח אם תעני לי.
קראתי בכמה מקומות כי מה שיכול לעזור לשיערות שגדלו בתוך העור הוא לייזר או ipl. אני סובלת מכך מאוד בכל מקום בו אני מוציאה שיער- ברגליים ידיים וגם בכל הבטן. בכמות גדולה מאוד. האם הדבר נכון? איך בעצם זה עובד? הרי השיערה גדלה מתחת לעור איך הלייזר מצליח לפגוע בה וגם להוציא את השאריות החוצה? אשמח להסבר.
כמו כן, ראיתי התשובות בבלוג שלך כי המלצתך העיקרית להסרת שיער הינה אפילציה, אך להבנתי בעבר גם את השתמשת בקרני אור. מאחר ואין חכם כבעל נסיון. האם להסרת שיער פלומתי אך צפוף ודי כהה מהגב תמליצי קרן אור או אפילציה? או אולי שילוב של שניהם? מאחר ואפילציה יכולה לקחת שנים. אולי להתחיל עם קרן אור לדילול ואז להמשיך עם טיפולי אפילציה? והאם טכנולוגיית האור יכולה לגרום לגדולה מוגברת של שיער בגב?
מצטערת על החפירה!!
את אלופה!

דפני
אורח
דפני

היי אביבית
האם את עושה רק אפילציה? או גם לייזר או ipl?

שחר
אורח
שחר

היי אביבית,
טופלתי באחד ממכוני הלייזר כ-5 שנים עם מעל ל20 טיפולים באיזור הגב הכתפיים והעורף.
לצערי הטיפול לא הצליח ואפילו התפתחו שערות חדשות..
השיער לא צפוף בטירוף אבל עדיין יש לא מעט ממנו.
האם אפילציה היא פתרון יעיל לאיזורים אלו לגברים? האם את מטפלת בגברים? כמה זמן לוקחת כל שערה? מה טווח הטיפולים מנסיונך שמבצעים על אותו איזור?

תודה רבה מראש! 🙂

רפאל
אורח
רפאל

היי אביבית, האם הסרת שיער בפנים בשיטת אפילציה יכולה להתאים גם לגברים ?
אני מעוניין להסיר שיער באיזורים מסויימים בפנים ולא יודע איזה שיטות כדאי כי זה איזור רגיש ומפחד. לאחרונה נתקלתי בבלוג שלך אבל כולו עוסק ופונה לנשים. מדוע רק נשים ?